פטרת הציפורניים (בלועזית – אוניקומיקוזיס, Onychomycosis), הוא מינוח המתאר באופן כללי תהליך פטרייתי זיהומי אשר מתפתח בציפורני הרגליים, הידיים ולעיתים כולל גם את שכבות העור המצויות מתחת ובסמוך לאזורים אלו.
מבחינה קלינית ניתן לזהות בנקל את הפעילות הפטרייתית בציפורן בשל השינויים האופייניים בעת ההדבקה של הציפורן.
את הסוג הספציפי של הפטרייה יש לזהות באמצעות תרבית של המרכיב הפטרייתי הנלקח מהציפורן הפגועה, הנשלחת לבדיקה מעבדתית לצורך אישור וסיווג הגורם הפוגע. על פי מחקרים שונים שיעור ההידבקות המוערך בפטרת הציפורניים עומד על כ-6%-8% בקרב האוכלוסייה הבוגרת. להרחבה בנושא – פטרת באתר המרכז לפטרת ציפורניים המרכז את שיטות הטיפול בבעיה.
גורמים לפטרת הציפורניים
הגישה הרפואית בכל הנוגע לתהליך ההידבקות בפטרת הציפורניים הינה כוללנית ומתייחסת לגורמים חיצוניים – ישירים הכוללים חשיפה לפטרייה, היגיינה לקויה ונזק ממוקד לאזור הציפורן (הפוגם במנגנוני ההגנה כנגד הדבקה), ולגורמים פנימיים, ובכלל זה – שימוש באנטיביוטיקה, פעילות ירודה של מערכת החיסון ועוד.
מוכרים מספר זנים של פטריות הפוגעות בציפורניים, אותן נהוג לסווג לשלוש משפחות עיקריות, על סמך התגובה לטיפול ומאפיינים קלינים נוספים: דרמטופיטים, שמר ועובשים. דרמטופיטים הם סוג הפטריות הנפוץ הגורם לפטרת הציפורניים, ומתוכם שני מינים עיקריים גורמים לחלק העיקרי של מקרי הפטרת – Trichophyton rubrum ו-Trichophyton interdigitale.
ההדבקה היא במרבית המקרים מאדם הנושא את הפטרייה לאדם אחר, אך ניתן להידבק גם על ידי מגע עם סביבה מזוהמת (אדמה, מקלחות ציבוריות) וכן מבעלי חיים.
טיפול ומניעה
כנקודת הנחה, הציפורניים מהוות מצע לשגשוג הפטריות, ולכן חשוב להתחיל טיפול בנגע הראשוני בהקדם – למניעת התפשטות ההדבקה לציפורניים ואל עור הגוף.
כמו כן יש להבדיל בין פטרייה כגורם להופעת הציפורן הפגועה, לבין מחלות עור אחרות דוגמת פסוריאזיס אשר לעיתים יוצרת תמונה דומה של הציפורן אך הטיפול בסימן הוא שונה במהותו.
לאחר אפיון והגדרת הפטרייה בבדיקות המעבדה יש לבחור את התכשיר המתאים ביותר, על סמך הרגישות הידועה של הגורם לפטרת.
דרך הטיפול העיקרית היא בנטילת תרופות באופן פומי (כדורים), כך שההשפעה היא סיסטמית על כלל הגוף.
המבנה הייחודי של הציפורן והפטרייה שצומחת עליה אינו מאפשר תגובה טובה לטיפול מקומי בנגע, כך שמרבית התכשירים הפועלים באופן מקומי נמצאו בעלי יעילות מוגבלת – אם כי לא תהיה זו טעות לנסותם כשלב ראשון בטיפול.
החשש מפני נזק לכבד של התרופות הפומיות הוא מצומצם, וממוקד לזמן הטיפול עצמו – כך שתפקודי הכבד ישובו לרמתם התקינה לאחר גמר נטילת התרופות.
כיום, משתמשים בדור חדש יותר של תרופות אנטי פטרייתיות, שלהן תופעות לוואי מינימאליות, עם אפקט חיובי על השמדת הפטרת וסבילות גבוהה של המטופלים.
תרופות בולטות המשתייכות למשפחה זו הן – טרביניפין ואיטרקונזול, המשווקות בארץ תחת מספר שמות מסחריים. בחירת התרופה היא על סמך תשובת המעבדה בנוגע לסוג הפטרייה.
הטיפול עצמו נמשך מספר חודשים, בהתאם לפרוטוקולים טיפוליים שונים. משך הטיפול גם משתנה בהתאם לרגישות הפטרייה, חומרת המצב והתגובה לטיפול.
הזמן הממוצע נע בין שלושה לארבעה חודשים, ולעיתים יש צורך בביצוע הפסקות בנטילת הטיפול ונטילה חוזרת.
שיעורי ההצלחה בטיפולים אלו הם גבוהים (עד 80% ואף יותר להשמדת הנגע ללא הופעה מחדש). למקרים קשים יותר ניתן לשלב גם טיפולים מקומיים, וכן טיפול בלייזר הפעול באופן ממוקד כנגד הפטרייה.
טיפולי לייזר לפטרת בציפורניים
אחד מהטיפולים החדשניים לפטרת הציפורניים הוא מכשיר הלייזר. קרן הלייזר גורמת לחיסול ממוקד של פטרת הציפורניים מבלי לפגוע בציפורן עצמה וברקמות הסמוכות. טיפול זה אינו כואב ולרוב אינו מורגש. אצל חלק מהאנשים הטיפול אפקטיבי ביותר אולם במקרים אחרים הוא אינו אפקטיבי.
ככל שמצטבר ניסיון יעילות ואיכות טיפול זה משתפרים.
ראו גם:
